קהילתיות מלמטה ומלמעלה

בזמן היציאה שלי הביתה, כשהוצאתי את מטר מהגן, הוא לקח אותי לתיבת ההפתעות האהובה עליו.

על קיר מצוייר הצמוד לגן שעשועים קטן עומדת תיבת דואר, קטנה, צנועה, מעט נסתרת או מוסוות, שבכל פעם יש בה הפתעות שמשמחות את מטר: צעצועים קטנים, צמידים, בלונים, משרוקית. הוא עובר על כולן אבל בסוף בוחר רק אחת לקחת. הפעם היו מקבצים של הפתעות ארוזות בשקיות סנדוויץ. כבר שנה שאנחנו פוקדים את התיבה אחת לכמה שבועות ומעולם היא לא הייתה ריקה.

לכאורה אפשר היה להחליט ברשות המקומית שהיא תתקין מספר תיבות ברחבי העיר ותמלא אותן בכל טוב. כמה כבר ההשקעה הכספית הזו לעומת שמחתם של מאות ילדים. אבל אז ודאי הייתה יוצאת איזו כתבה במקומון או פוסט בעמוד הרשמי של העיר ומתפארת במיזם "הקהילתי" החדש. ותיבת ההפתעות כבר לא הייתה הפתעה בכלל. רשויות לא מבינות את הקסם שבנסתר. ובמקום שהורים היו תוהים על מי טוב/ת הלב הזה/הזו שעומד/ת מאחורי הקסם הזה, ממלא/ת אותה מדי יום, רק מרצונו/ה הטוב, היה מוצמד לתיבה איזה לוגו של אגף חינוך/תרבות/קהילה.

זו הייתה הדרך הבטוחה לקחת פלא קהילתי ולחבק אותו חיבוק דב שמוציא ממנו את הכל. ממש לגרום לילדים ולהורים שהאמינו בניסים ובמשאלות להתרגל למנגנון מנכר.

אחרי זמן קצר שהשירות של תיבת הצעצועים היה הופך מובן מאליו, הורים כבר היו מתלוננים ומתאוננים בפני העירייה ועל גבי קבוצות הווצאפ והפייסבוק שהתיבה ריקה, שזו כבר פעם שנייה שיש בה רק בלונים מאותו הצבע. נוסף על כך, התיבה שעומדת כך כבר לפחות שנה, הייתה קורבן למעשי ונדליזם וביזה והרשות הייתה צריכה ללכת ולתקן תיבה ועוד תיבה, עד אשר תחליט יום אחד ש"די"- שאנשים פשוט לא יודעים לקבל דברים במתנה.

והינה גם תיבת הקסם שעומדת היום בפלורנטין לא תעמוד עוד ולא ייפתחו תיבות כאלו.

אז האם הרשות צריכה להשאיר את ידיה מחוץ לתחומה של הקהילה ולהשאיר את הטריטוריה הקהילתית אותנטית ועצמאית?

טוב עושות הרשויות שבוחרות להתערב, לתמוך, לסייע. גם בשדה הזה, שדה שפראיותו חיונית לו.

אך עליהן להיכנס אליו בחרדת קודש, בזהירות רבה, בהכרה עמוקה לכוחות הספורדים, הכאוטיים, הבלתי מאורגנים ולא ממושמעים הפועלים בשדה הקהילתיות. בעדינות ובצניעות רבה לראות כיצד היא יכולה לחזק את הכוחות האלו, לעודד את צמיחתם, וכמה שפחות להפריע. לעשות הכל כדי שלא להפוך יצירה לשירות, קסם למנגנון.